1948–1961: מטוסי הרווארד, מטוסי מטאורים והמיגים הראשונים

חיל האוויר הסורי נוסד בשנת 1948, שנתיים לאחר שכוחות צרפתים ובריטים עזבו את המדינה; מחזור הטייסים הראשון שלו סיים את לימודיו בבית ספר לטיסה צרפתי באסטבל שבלבנון. במלחמת 1948 הוא הטיס מטוסי T-6 הרווארד מדגם צפון אמריקה בשלוש טייסות, ולפי דיווח ויקיפדיה, גרם להרוג אחד ב-10 ביולי, כאשר תותחן אחורי הפיל מטוס קרב ישראלי, ואיבד T-6 אחד מאש קרקעית. מטוסי פיאט G.55 ו-G.59 הגיעו מאיטליה, ובמסגרת חוזה מינואר 1950 עם בריטניה הגיעו מטוסי צ'יפמאנקס, ספיטפייר Mk 22 ומטוסי גלוסטר מטאור F.8 ו-T.7, כולם 12 מטוסי מטאור בסוריה עד ה-9 במרץ 1953. בשנת 1955 פנתה דמשק מזרחה והזמינה 24 מטוסי מיג-15ביס וארבעה מטוסי דו-מושביים מצ'כוסלובקיה, אך רובם עדיין היו במצרים כשהחלה מלחמת סואץ, ו-20 מטוסים הושמדו בהתקפות בריטיות על אבו סוויר. ב-6 בנובמבר 1956, מטוסי מטאור סוריים מטייסת מס' 9 הפילו מטוס קנברה PR.7 של חיל האוויר המלכותי. שישים מטוסי מיג-17 שהוזמנו באותה שנה החלו להגיע בינואר 1957; בין השנים 1958 ל-1961 מוזג השירות לחיל האוויר של הרפובליקה הערבית המאוחדת עם מצרים.

1961–1973: חיל האוויר שניהל את סוריה, ושתי מלחמות עם ישראל

חיל האוויר הוקם מחדש בשנת 1961 עם כ-40 מטוסי מיג-17F וארבעה מטוסי Il-28, והפך במהרה לבסיס פוליטי. חאפז אל-אסד, שמונה כטייס בשנת 1955 ואומן על מטוסי מיג-17 בברית המועצות, הפך למפקדו בסוף 1964, על פי הביוגרפיה שלו (המאמר על חיל האוויר מתאר את פיקודו משנת 1965) ולשר ההגנה לאחר ההפיכה בפברואר 1966. ביוני 1967 ביצע חיל האוויר מספר תקיפות על צפון ישראל ביום הראשון; מבצע "מוקד" של ישראל השמיד 61 מטוסים סוריים לפי הספירה בוויקיפדיה, בעוד שמאמר חיל האוויר מדגיש שחלק ניכר מהצי פוזר לבסיסים מרוחקים. בספטמבר 1970, כאשר שריון סורי חצה את גבולות ירדן, חיל האוויר נשאר על הקרקע, החלטה שיוחסה למאבק הכוחות בין אסד לסלאח ג'דיד; חודשיים לאחר מכן אסד תפס את השלטון. במלחמת אוקטובר 1973 קיבלה סוריה יותר מ-100 מטוסי מיג-21M/MF, אך חיל האוויר סבל אבדות כבדות בקרבות אוויריים, וטיסה אווירית סובייטית לדמשק ולחלב החלה ב-9 באוקטובר. לא ניתן היה לאשר את נתוני האבדות בחזית הסורית עבור עמוד זה.

1974–2010: השפע הסובייטי, הלבנון הלבנונית והקיפאון ארוך השנים

הסיוע הסובייטי הפך את חיל האוויר הסורי לאחד הגדולים באזור. מטוסי המיג-23 הראשונים הגיעו באפריל 1974, והסכם משנת 1978 הביא מטוסי מיג-23MF, מטוסי יירוט מיג-25, מטוסי מיג-23BN ומטוסי קרב-מפציצים Su-22. הכוח נכנס למלחמת לבנון בשנת 1982 מוחלש עקב ההתנקשות במפקדו, ממדוח חמדי עבאזה, בשנת 1981, וניסיון הפיכה. ב-9 ביוני 1982 תקפה ישראל את סוללות הטילים הסוריות בבקעת הלבנון; ישראל טוענת ש-29 מתוך 30 סוללות הושמדו ו-82-86 מטוסים סוריים הופלו בקרבות האוויר של אותו שבוע מבלי לאבד מטוס אחד בקרבות אוויריים, בעוד שעיתון הצבא הסובייטי "קרסנאיה זבזדה" דיווח על 67 מטוסים ישראליים הופלו, טענה שנתקלה בספקנות אפילו במוסקבה. בשנת 1986 הזמינה סוריה 24 מטוסי מיג-29 ו-24 מטוסי סו-24, שסופקו החל משנת 1987 אך לא הושלמו כאשר הסיוע הסובייטי הסתיים בשנת 1989. לאחר מכן הגיעה הדעיכה הארוכה: בהיעדר חלקי חילוף ודלק, הכוח היה מקורקע ברובו בשנות ה-90 וה-2000. עשרים ושמונה מטוסי מיג-23MLD משומשים וחמישה מטוסי מיג-23UB הגיעו מבלארוס בשנת 2008, ו-36 מטוסי האימון מדגם Yak-130 שרוסיה הכריזה עליהם בשנת 2014 מעולם לא סופקו.

2011–2024: חיל אוויר פנה נגד עריו שלו

כאשר ההתקוממות של 2011 הפכה למלחמת אזרחים, חיל האוויר הופנה נגד ערים סוריות. מסוקים חמושים פתחו באש החל מ-22 במרץ 2012 ומטוסים החל מ-24 ביולי 2012, החל ממטוסי אימון מדגם L-39, לאחר מכן ממטוסי מיג-21 ומיג-23. מסוקי תובלה הטילו פצצות חבית מאולתרות: ארגון Human Rights Watch ספר יותר מ-650 אתרי נזק משמעותיים התואמים את פצצות החבית בחאלב שבשליטת האופוזיציה ב-140 הימים שלאחר שהחלטת מועצת הביטחון 2139 מ-22 בפברואר 2014 דרשה את סיום הנזקים. ועדת החקירה של האו"ם מצאה כי במזרח ע'וטה בשנת 2018 הפציצו מסוקי Su-22, Su-24 ו-Mi-8/17 אזורים אזרחיים בתחמושת בלתי מונחת ותחמושת מצרר, ואפיינה את המערכה כפשעי מלחמה וכפשע נגד האנושות של מעשים לא אנושיים. חוקרי OPCW מצאו עילה סבירה להאמין שחיל האוויר הסורי השתמש בסארין באלטמנה במרץ 2017 ובכלור בסראקיב ובדומא ב-2018; מנגנון החקירה המשותף של OPCW והאו"ם ייחס את מתקפת הסארין על חאן שייחון ב-4 באפריל 2017 לחיל האוויר הסורי. ממשלת אסד הכחישה שימוש בנשק כימי. המערכה האווירית של רוסיה מחמימים החל מ-30 בספטמבר 2015 הפכה את המלחמה, וטורקיה, ארצות הברית וישראל הפילו כל אחת מהן מטוסים סוריים.

דצמבר 2024: קריסה והתקיפות הישראליות

הסוף הגיע תוך שנים עשר ימים. מתקפה של האופוזיציה החלה ב-27 בנובמבר 2024; ועדת החקירה של האו"ם מתעדת כי כוחות ממשלה לשעבר המשיכו לבצע תקיפות אוויריות על אזורים מיושבים עד הימים האחרונים. ב-8 בדצמבר עזב בשאר אל-אסד את המדינה למוסקבה דרך החוף, ופיקוד הצבא הודיע לחייליו שהם אינם עוד בשירות. ישראל תקפה אז את הארסנל הנטוש. צבא ההגנה לישראל מסר כי ביצע יותר מ-480 תקיפות ב-48 שעות, כ-350 מהן על שדות תעופה, הגנה אווירית, מטוסים, טילים וייצור נשק, והשמיד 70-80 אחוזים מהנשק האסטרטגי של סוריה; ועדת האו"ם מנתה יותר מ-350 תקיפות על מתקנים צבאיים בין ה-8 ל-17 בדצמבר. ישראל תיארה את התקיפות ככמונעות מנשק ליפול לידי קבוצות חמושות; מזכ"ל האו"ם, הליגה הערבית וכמה ממשלות גינו אותן כהפרות של הריבונות הסורית והסכם ההתנתקות משנת 1974. לפי סיכום ויקיפדיה של רשימת כוחות האוויר העולמיים לשנת 2026 של FlightGlobal, כל המטוסים הסורים הוסרו מהמדריך הזה עד דצמבר 2025.

2025–2026: זרוע אווירית חדשה כמעט מכלום

הממשלה החדשה מינתה את מורחף אבו קסרה לשר ההגנה ב-21 בדצמבר 2024 והחלה במיזוג הפלגים החמושים לצבא סורי אחד, חיל אוויר וחיל ים. חיל האוויר שירשה הוא זעיר: ויקיפדיה מפרטת כמה מסוקי Su-22, Mi-8/17 ו-Mi-24 משוחזרים, מטוסי גאזל, שלושה מטוסי L-39 ומטוס VIP של Global Express, נתונים שאף מקור רשמי לא אישר. מסוקים נראו בפעולה במהלך העימותים במערב סוריה במרץ 2025. ישראל תקפה שוב את טיאס (T-4), חמה ובסיסי אוויר אחרים במרץ ובאפריל 2025 - על פי הדיווחים כדי למנוע מכוחות טורקיים להתפרס שם - ואת אבו אל-דוחור באוגוסט 2026, על פי אל ג'זירה. טורקיה חתמה על הסכם אימונים צבאי עם דמשק באוגוסט 2025, וביולי 2026 הצוערים הראשונים סיימו את לימודיהם בקוויירש תחת שני מטוסי L-39 ושני מטוסי Mi-24, כפי שדווח על ידי ג'יינס. רוסיה, ששמרה על חמימים לאחר נפילת אסד, הסכימה ב-9 באוגוסט 2026 לארגן מחדש את נוכחותה שם למרכז אימונים משותף, על פי משרד החוץ הסורי. ובספטמבר 2026 החלו כוחות הביטחון הסוריים לעצור קציני חיל אוויר לשעבר שהואשמו בהפצצת אזרחים.

צי והזמנות נוכחיים

מִיל, אווירוספיאלי, אירו וודוצ'ודי, בומברדיה, סוחוי

צי לשעבר

מיקויאן, פיאט אוויאצ'ונה, גלוסטר, איליושין, תעופה צפון אמריקה, סופרמרין, דה הבילנד קנדה